תנ"ך על הפרק - בראשית כט - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

בראשית כט

29 / 929
היום

הפרק

יעקב אצל לבן, נישואיו ללאה ורחל, לידת ארבעה מבניו

וַיִּשָּׂ֥א יַעֲקֹ֖ב רַגְלָ֑יו וַיֵּ֖לֶךְ אַ֥רְצָה בְנֵי־קֶֽדֶם׃וַיַּ֞רְא וְהִנֵּ֧ה בְאֵ֣ר בַּשָּׂדֶ֗ה וְהִנֵּה־שָׁ֞ם שְׁלֹשָׁ֤ה עֶדְרֵי־צֹאן֙ רֹבְצִ֣ים עָלֶ֔יהָ כִּ֚י מִן־הַבְּאֵ֣ר הַהִ֔וא יַשְׁק֖וּ הָעֲדָרִ֑ים וְהָאֶ֥בֶן גְּדֹלָ֖ה עַל־פִּ֥י הַבְּאֵֽר׃וְנֶאֶסְפוּ־שָׁ֣מָּה כָל־הָעֲדָרִ֗ים וְגָלֲל֤וּ אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וְהִשְׁק֖וּ אֶת־הַצֹּ֑אן וְהֵשִׁ֧יבוּ אֶת־הָאֶ֛בֶן עַל־פִּ֥י הַבְּאֵ֖ר לִמְקֹמָֽהּ׃וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יַעֲקֹ֔ב אַחַ֖י מֵאַ֣יִן אַתֶּ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵחָרָ֖ן אֲנָֽחְנוּ׃וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם הַיְדַעְתֶּ֖ם אֶת־לָבָ֣ן בֶּן־נָח֑וֹר וַיֹּאמְר֖וּ יָדָֽעְנוּ׃וַיֹּ֥אמֶר לָהֶ֖ם הֲשָׁל֣וֹם ל֑וֹ וַיֹּאמְר֣וּ שָׁל֔וֹם וְהִנֵּה֙ רָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ בָּאָ֖ה עִם־הַצֹּֽאן׃וַיֹּ֗אמֶר הֵ֥ן עוֹד֙ הַיּ֣וֹם גָּד֔וֹל לֹא־עֵ֖ת הֵאָסֵ֣ף הַמִּקְנֶ֑ה הַשְׁק֥וּ הַצֹּ֖אן וּלְכ֥וּ רְעֽוּ׃וַיֹּאמְרוּ֮ לֹ֣א נוּכַל֒ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר יֵאָֽסְפוּ֙ כָּל־הָ֣עֲדָרִ֔ים וְגָֽלֲלוּ֙ אֶת־הָאֶ֔בֶן מֵעַ֖ל פִּ֣י הַבְּאֵ֑ר וְהִשְׁקִ֖ינוּ הַצֹּֽאן׃עוֹדֶ֖נּוּ מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֑ם וְרָחֵ֣ל ׀ בָּ֗אָה עִם־הַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔יהָ כִּ֥י רֹעָ֖ה הִֽוא׃וַיְהִ֡י כַּאֲשֶׁר֩ רָאָ֨ה יַעֲקֹ֜ב אֶת־רָחֵ֗ל בַּת־לָבָן֙ אֲחִ֣י אִמּ֔וֹ וְאֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֣י אִמּ֑וֹ וַיִּגַּ֣שׁ יַעֲקֹ֗ב וַיָּ֤גֶל אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וַיַּ֕שְׁקְ אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמּֽוֹ׃וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל וַיִּשָּׂ֥א אֶת־קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ׃וַיַּגֵּ֨ד יַעֲקֹ֜ב לְרָחֵ֗ל כִּ֣י אֲחִ֤י אָבִ֙יהָ֙ ה֔וּא וְכִ֥י בֶן־רִבְקָ֖ה ה֑וּא וַתָּ֖רָץ וַתַּגֵּ֥ד לְאָבִֽיהָ׃וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ לָבָ֜ן אֶת־שֵׁ֣מַע ׀ יַעֲקֹ֣ב בֶּן־אֲחֹת֗וֹ וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתוֹ֙ וַיְחַבֶּק־לוֹ֙ וַיְנַשֶּׁק־ל֔וֹ וַיְבִיאֵ֖הוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיְסַפֵּ֣ר לְלָבָ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ לָבָ֔ן אַ֛ךְ עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אָ֑תָּה וַיֵּ֥שֶׁב עִמּ֖וֹ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים׃וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַעֲקֹ֔ב הֲכִי־אָחִ֣י אַ֔תָּה וַעֲבַדְתַּ֖נִי חִנָּ֑ם הַגִּ֥ידָה לִּ֖י מַה־מַּשְׂכֻּרְתֶּֽךָ׃וּלְלָבָ֖ן שְׁתֵּ֣י בָנ֑וֹת שֵׁ֤ם הַגְּדֹלָה֙ לֵאָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַקְּטַנָּ֖ה רָחֵֽל׃וְעֵינֵ֥י לֵאָ֖ה רַכּ֑וֹת וְרָחֵל֙ הָֽיְתָ֔ה יְפַת־תֹּ֖אַר וִיפַ֥ת מַרְאֶֽה׃וַיֶּאֱהַ֥ב יַעֲקֹ֖ב אֶת־רָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר אֶֽעֱבָדְךָ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים בְּרָחֵ֥ל בִּתְּךָ֖ הַקְּטַנָּֽה׃וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֗ן ט֚וֹב תִּתִּ֣י אֹתָ֣הּ לָ֔ךְ מִתִּתִּ֥י אֹתָ֖הּ לְאִ֣ישׁ אַחֵ֑ר שְׁבָ֖ה עִמָּדִֽי׃וַיַּעֲבֹ֧ד יַעֲקֹ֛ב בְּרָחֵ֖ל שֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּהְי֤וּ בְעֵינָיו֙ כְּיָמִ֣ים אֲחָדִ֔ים בְּאַהֲבָת֖וֹ אֹתָֽהּ׃וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֤ב אֶל־לָבָן֙ הָבָ֣ה אֶת־אִשְׁתִּ֔י כִּ֥י מָלְא֖וּ יָמָ֑י וְאָב֖וֹאָה אֵלֶֽיהָ׃וַיֶּאֱסֹ֥ף לָבָ֛ן אֶת־כָּל־אַנְשֵׁ֥י הַמָּק֖וֹם וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּֽה׃וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַיִּקַּח֙ אֶת־לֵאָ֣ה בִתּ֔וֹ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֖הּ אֵלָ֑יו וַיָּבֹ֖א אֵלֶֽיהָ׃וַיִּתֵּ֤ן לָבָן֙ לָ֔הּ אֶת־זִלְפָּ֖ה שִׁפְחָת֑וֹ לְלֵאָ֥ה בִתּ֖וֹ שִׁפְחָֽה׃וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־הִ֖וא לֵאָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶל־לָבָ֗ן מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לִּ֔י הֲלֹ֤א בְרָחֵל֙ עָבַ֣דְתִּי עִמָּ֔ךְ וְלָ֖מָּה רִמִּיתָֽנִי׃וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֔ן לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בִּמְקוֹמֵ֑נוּ לָתֵ֥ת הַצְּעִירָ֖ה לִפְנֵ֥י הַבְּכִירָֽה׃מַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וְנִתְּנָ֨ה לְךָ֜ גַּם־אֶת־זֹ֗את בַּעֲבֹדָה֙ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲבֹ֣ד עִמָּדִ֔י ע֖וֹד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֽוֹת׃וַיַּ֤עַשׂ יַעֲקֹב֙ כֵּ֔ן וַיְמַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וַיִּתֶּן־ל֛וֹ אֶת־רָחֵ֥ל בִּתּ֖וֹ ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃וַיִּתֵּ֤ן לָבָן֙ לְרָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ אֶת־בִּלְהָ֖ה שִׁפְחָת֑וֹ לָ֖הּ לְשִׁפְחָֽה׃וַיָּבֹא֙ גַּ֣ם אֶל־רָחֵ֔ל וַיֶּאֱהַ֥ב גַּֽם־אֶת־רָחֵ֖ל מִלֵּאָ֑ה וַיַּעֲבֹ֣ד עִמּ֔וֹ ע֖וֹד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֽוֹת׃וַיַּ֤רְא יְהוָה֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה לֵאָ֔ה וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָ֑הּ וְרָחֵ֖ל עֲקָרָֽה׃וַתַּ֤הַר לֵאָה֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ רְאוּבֵ֑ן כִּ֣י אָֽמְרָ֗ה כִּֽי־רָאָ֤ה יְהוָה֙ בְּעָנְיִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה יֶאֱהָבַ֥נִי אִישִֽׁי׃וַתַּ֣הַר עוֹד֮ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר כִּֽי־שָׁמַ֤ע יְהוָה֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה אָנֹ֔כִי וַיִּתֶּן־לִ֖י גַּם־אֶת־זֶ֑ה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ שִׁמְעֽוֹן׃וַתַּ֣הַר עוֹד֮ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר עַתָּ֤ה הַפַּ֙עַם֙ יִלָּוֶ֤ה אִישִׁי֙ אֵלַ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ לֵוִֽי׃וַתַּ֨הַר ע֜וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתֹּ֙אמֶר֙ הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־יְהוָ֔ה עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ יְהוּדָ֑ה וַֽתַּעֲמֹ֖ד מִלֶּֽדֶת׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. הנה ארם אינו נקרא ארץ קדם אע״ג שהיא למזרח א״י מכ״מ ארץ קדם בכ״מ משמעו מזרח העולם למקום שנשתלחו בני קטורה. ולא מצינו על ארם ארץ קדם אלא במקום שמזכיר המקרא שהיו מתעסקים בניחוש וכישוף כמו בלעם אמר מן ארם ינחני וגו׳ מהררי קדם. וע״ש בביאור מקרא זה וכן כאן בא זה הלשון משום דכתיב וישא יעקב רגליו. ופירושו שההולך בדרך מפולש ואין בו מכשולות הרי עוזב את רגליו שיוליכוהו מעצמם. ושם עיונו בד״א. וזה מיקרי שרגליו נושאות אותו. משא״כ ההולך במקום שהוא עלול להכשל. אינו מניח רגליו לילך לפי דרכם. אלא עיניו בראשו להשגיח על רגליו שלא תכשלנה וזה מיקרי שהוא נושא את רגליו. והנה בהיות יעקב בא״י שלא היו הכנענים משתמשים אז בכישוף וכדומה רק משוקעים בע״ז. ומזה היה יעקב כבר נזהר וכל בית אברהם אבינו האמינו שהקב״ה משגיח על העולם ואין אלוה בלעדו. ולא היה יעקב נצרך לשום לב שלא יכשל בע״ז שהרי מכבר היה נבדל מעצמו מתאוה זו. אבל בהיותו הולך לארם שהיו רגילים בניחוש כבני קדם שהיו רגילים בכישוף ולזה נמשך טבע לב האדם לדעת מה שיהיה עד שהזהירה התורה אותנו על זה לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים וגו׳ תמים תהיה עם ה׳ אלהיך שלא יהיה רצונך לדעת עתידות. ובלעם שיבח את ישראל כי לא נחש ביעקב ויבואר שמה. ויעקב אבינו כשיצא לארץ בני קדם התירא שלא יפול בזה המכשול ע״כ נשא יעקב רגליו. משמעו הילוך שלו נשא בדעת שלא יהי׳ נמשך בטבע אחר מנהג בני קדם והכין עצמו להזהר הרבה בדבר. וע׳ בספר דברים ו׳ ממקרא י׳ ואילך כל הפרשה: וירא והנה באר בשדה. לא שעמד על יד הבאר שהבאר לא היה על הדרך כמו בארו של אליעזר שהיה סמוך לעיר בדרך הילוכן של ב״א. אבל יעקב ראה מרחוק באר בשדה: והנה שלשה וגו׳. כתיב עוד הפעם והנה לחידוש אחר שהיה עומד ומסתכל מה לבאר בשדה רחוק מתשמיש העיר והנה ראה שלשה וגו׳: והאבן גדלה. האבן משמע הידועה. משום שכך היה דרכם לכסות את הבאר באבן משום סכנת נפילה או שלא יזיק לכישוף שהיו רגילים וכדאיתא בפ׳ ד״מ דס״ז ב׳ דמיא מבטלי כישוף. ועדיין אין הלשון מדויק והכי מיבעי והאבן הגדולה אבל לשון גדולה משמעו שלא היתה גדולה אלא על פי הבאר באשר היה דק ורחב. מש״ה היה בקל להטותו בעת שהיה עומד בצד הבאר אבל כשהיתה מונחת ע״פ הבאר היתה גדולה וקשה להגביהה ורב מכח האדם: על פי הבאר למקומה. מתחלה הטו אותה ע״פ הבאר ואח״כ היו מצדדים אותה לעשות אותה מכוון לכסות היטב. משום כישוף כמש״כ: אחי. למד לשונו לדבר לשון אהבה וריעות ע״כ קרא לרועים שלא הכירם מעולם אחי: מאין אתם. דאע״ג שהיה סמוך לחרן מ״מ אחר שהיה הבאר בשדה אפשר שהם מהכפרים הסמוכים לעיר: בן נחור. ולא הזכיר בן בתואל. שידוע היה ליעקב דבתואל לא היה איש מסוים כ״כ ובניו נתייחסו על נחור שהיה אדם גדול. וע׳ מש״כ פ׳ חיי: והנה רחל בתו וגו׳. באשר הבינו שנדרש לו לדעת בפרטות משלום ביתו מה שאין יודעים כ״כ. ע״כ הודיעו אותו שהנה בתו באה ויחקור ממנה כ״ד שורש: ויאמר וגו׳. בהיותו רוצה לדבר עם רחל בסוד ע״כ השיאם שילכו מזה וכ״ה ברבה: ויגל את האבן. לא כתיב ויגולל. ומזה יצא הדרש שהיה כמו שמעביר את הפקק. וא״כ משמעות ויגל גם לשון גלה את המכוסה באבן. והוא מורכב גם משורש גלה: וישק את צאן וגו׳. הראה בזה לכל העומדים שם שהוא קרוב ללבן ורחל. ומש״ה לא היה שוב בזיון כשנשק את רחל: וישא את קולו ויבך. פרש״י משום שלא היה בידו מאומה ליתן לרחל שהיה אליפז רודף אחריו ונטל ממנו מה שהיה לו. ולפי הפשט בהיותו בבית שם ועבר י״ד שנה הוציא כל אשר היה בידו. וגם בבכיה זו הראה לדעת שלא היתה בנשיקה זו פריצות ומחשבת אהבת אישות כ״א אהבת קריבות אשר אם גם בחוץ ישק לה לא יבוזו לו: ויגד יעקב וגו׳. שעד כה לא הבינה אלא שהוא קרוב אבל לא ידעה מי הוא והגיד לה שהוא בן רבקה וזה יחס גדול: את שמע יעקב וגו׳. רחל לא נתפעלה משם יעקב שלא ידעה אלא יחס בן רבקה אבל לבן כבר שמע וידע שמע יעקב שהרי התורה מכרזת עליו כדאי׳ ביומא פ״ז: את כל הדברים האלה. שהוא בורח מעשו ורוצה לשבת עמו ולחסות בצלו. כמו שאמרה רבקה וישבת עמו וגו׳ כמו שביארנו לעיל: אך עצמי ובשרי אתה. לא תירא מעשו שהוא ג״כ בן אחותי אבל אך אתה עצמי ובשרי. ואפשר לפרש דאתה עצמי. היינו כמוני ממש ולא כשאר בשר בעלמא. וא״כ דוקא הוא ולא עשו שאינו אלא שאר בשרי: וישב עמו. לא בטח על הבטחת לבן בלי טעם הנאה. אלא התעסק בטובת לבן לרעות צאנו. וזהו משמעות עמו. ולא כתיב בביתו או אצלו אלא עמו. בעניניו ובצרכיו וזה גרם בטוחות יותר שלבן ישמור אותו מעשו: ועיני לאה רכות. ת״א יאין. פירושו נאות והכי פי׳ רשב״ם. והכונה שהיו נאות אבל מפני רכותן לא היתה יכולה לרעות בצאן משום שאור השמש היה מזיק להן: שבע שנים. פרש״י בשם מדרש שהם ימים אחדים שאמרה לו אמו וישבת עמו ימים אחדים והוסיף רש״י ותדע שכן הוא שהרי כתיב ויהיו בעיניו כימים אחדים. והוספה זו קשה לי דא״כ האיך משמע לשון כימים אחדים הלא הוא הוא ימים אחדים. אלא משום דסתם ימים משמע מעל״ע של כ״ד שעות ורק לפעמים משמע ימים לשון שנה כמו תשב הנערה אתנו ימים או עשור. ימים תהיה גאלתו. והבין יעקב דלשון רבקה אמו ימים אחדים כונתה לשבע שנים. משום דעד שבעה נקראו במספר שנים שלשה כו׳. משא״כ שבעה ימים שלימות נקרא שבוע או שבת וכן שבע שנים שלמות מר״ה עד ר״ה נקרא שבוע. ומה שאמר יעקב שנים ולא אמר שבוע משום שהיתה כונתו משעה זו עד ר״ה ולא מעל״ע ומש״ה נמי כתיב כימים אחדים משום שלא היו שבע שנים שלמות. וע׳ להלן מקרא כ״ז: מתתי אתה לאיש אחר. ביאר לו שלא כמובן מדברי יעקב שיתננה אותה מיד לאשה ואח״כ יעבוד שבע שנים וכמו שנעשה בשבע שנים השניות. כי הוא לא נתרצה לתנה לו אלא בעת שיגיע העת לתתה לאשה לאיש אחר וכסבור יעקב שהוא משום שהיא קטנה עדין כדאיתא בכתובות דנ״ז דילמא חלשה. שבה עמדי. (עד כה) שבה בעסק העבדות עד בוא העת להשיאה ונכלל בלשון שבה התעכבות ע׳ להלן ל״ה א׳: ויעבד יעקב. חזר והודיע שנתפייס גם בזה לעבוד לפני הנשואין שבע שנים. וזהו דבר הכתוב בהושע. ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר. פי׳ עבד עבורה גם לפני הנשואין ושמר עד זמן הנשואין: כימים אחדים. כסתם משמעות ימים אחדים שהוא ימים מעל״ע: הבה את אשתי. כבר נקראה אשתו במה שנתיחדה לו דלא גרע מבני נח דאיתא בסנהדרין דנ״ח דמשעה שנקראה רביתא דפלניא היא אשתו וחייבין עליה. היינו משעה שנתפרסם הדבר וכמש״כ הרמב״ם הל׳ מלכים פ״ט. וכבר נתפרסם בזה המשך: ואבואה אליה. שוב אינה קטנה ואוכל לבוא אליה ולא חלשה: ויאסף לבן וגו׳ ויעש משתה. להיפך מיבעי ויעש משתה ויאסף אלא ללמד שמתחלה אסף אותם והתיישב בדבר והמתיק סוד ועשו מה שעשו ויבא אתה אליו. ולא כתיב לאשה. כלשון דכתיב ברחל במקרא כ״ח. דבאותה שעה ודאי לא היתה לאשה כ״ז שלא ידע ולא נתרצה יעקב בלאה: הלא ברחל עבדתי עמך. ומדוע לא נתת אותה לי: ולמה רמיתני. לבעול אשה שלא בידיעתי וה״ז בעילת זנות: לא יעשה וגו׳. הסביר לו שבדבריו מתתי אותה לאיש אחר לא כוון בשביל שהיא קטנה ודילמא חלשה אלא בשביל שא״א להשיאה לפני הבכירה וא״כ אין בנתינת לאה רמיה שבל״ז א״א להשיא הקטנה ממנה: מלא שבוע זאת. עוד אמר לו שלא מלאו ימיו של עבודה. שאין כונתו בשבע שנים עד ר״ה אלא שבע שנים שלמות מעל״ע והוא שבוע. דדוקא מעל״ע הוי שיעור שבוע א״כ מלא שבוע זאת ואח״כ תהיה ההתחייבות בשלמות. כי מאחר שלאה כבר נישאת והשבע שנים נתמלאו ואז ונתנה לך וגו׳ ומעין זה פי׳ הרמב״ן. אמנם חשב שבוע הראשונה עבור לאה כיון שלא התנו מאומה עבורה חשב הרי רוצה ליתן עבודת ז׳ שנים עבור אשה ע״כ יהיה שבוע זה עבור לאה שבע״כ מוכרח לישאנה כדי שיוכל לקחת את רחל: לו לאשה. להיות לעזר בהליכות הבית כמש״כ לעיל ד׳ י״ט כ״ה כ׳ ע״כ נקראת עקרת הבית: גם את רחל מלאה. האי גם מיותר ופירושו שבמשך שלא נשא את רחל לא הרגישה לאה שאינו אוהב אותה שהרי מ״מ התנהג עמה כדרך אישות. ויש אנשים שאין בטבעם להיות מקורבים כ״כ לנשותיהם ולא מחמת שנאה הוא. אבל משעה שנשא גם את רחל הרגישה לאה שמתקרב אל רחל יותר. ועדיין לא הרגישה שהוא שונא אותה אלא חשבה שהוא אוהב את רחל ביותר. כאשר יבואר לפנינו: וירא ה׳ כי שנואה לאה. הוא ית׳ ראה כי התנהגותו עמה הוא מחמת שנאה ממש אע״ג שמ״מ נוהג עמה דיני אישות: כי עתה יאהבני אישי. באשר היא לא ידעה שהיא שנואה אלא שאוהב את רחל ביותר. ע״כ חשבה שעל ידי הבן ישוב להראות לה התקרבות ביותר והקדימה לומר השם ואחר כך הסיבה ללמדנו שיש עוד טעם על זה השם והיינו כדאיתא בברכות מה בין בני לבן חמי: כי שמע ה׳ כי שנואה אנכי. בראותה שאין הבן מועיל. הבינה כי הוא שונא אותה באשר היא לא ראתה בפועל ממש שהרי התנהג עמה כדרך כל הארץ ע״כ אמרה כי שמע ה׳ וגו׳. או ה״פ כי שמע ה׳ את תפלתי כי שנואה אנכי ואלהים מבקש את הנרדף: על כן. בבנים שלא היה השם תלוי בעצם הולד שיהיה סופו ראוי ביחוד לאותו שם לא כתיב על כן. דרק משום עניניה נקרא הולד בזה השם. אבל בבנים שראו ברוה״ק שסופם יהי׳ ראוים לאותו השם מצד עצמם. כתיב על כן. על פעולה של הלויה נקרא שמו לוי באשר סופו להיות מחובר לגבוה יותר משאר בנים וכתיב קרא. היינו יעקב הביט ע״ז ולא היא: על כן קראה שמו יהודה. ראתה ברוה״ק שכן יהיה הולד ראוי לאותו השם שהכל יודוהו בגבורתו ובחכמתו:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך